ייצגנו לקוח שנתבע על ידי גרושתו לפיצוי בגין הפרשי כושר השתכרות. מדובר היה בפער משמעותי בהכנסות בין הבעל והאשה ולמרות זאת הצלחנו להוביל לכך שבית המשפט יפסוק רק רבע מהפיצוי שקבע האקטואר שמונה על ידי בית המשפט.
במקרה זה, הצדדים היו נשואים כ־19 שנה. על פי חוות דעת האקטואר, שכרה של האישה עמד במועד הפירוד על 10,931 ₪, בעוד שכרו של הבעל הגיע ל־30,047 ₪. בית המשפט ציין כי:
"קיים פער משמעותי בכושר ההשתכרות שבין הצדדים".
למרות שהאישה עבדה ולמדה לאורך שנות הנישואין, וכאשר הבעל טען כי שכרו הגבוה נבע מתנאים שקיבל בעבודתו בעסק משפחתי ולא ממוניטין אישי – בית המשפט קבע כי פערי ההשתכרות עצמם, יחד עם משך הנישואין, מצדיקים פיצוי מסוים.
בית המשפט הדגיש כי גם אם לא הוכחה "הקרבה מקצועית" מובהקת מצד האישה, עדיין יש להתחשב במכלול השיקולים: תקופת הנישואין, הפערים הכלכליים, חלוקת התפקידים במשפחה ואופק ההשתכרות.
כפי שנכתב בפסק הדין:
"כשיש מרכיבים נוספים בולטים המצדיקים פסיקת מוניטין… עדיין מוצדק לפסוק בגין מוניטין אישי… אך לא בשיעור של 50% אלא פחות מכך."
על אף הנתונים שבית המשפט התבסס עליהם וקבע כי הפיצוי מגיע, בסופו של דבר, הובלנו את התיק כך שבית המשפט פסק כי האישה זכאית ל־25% בלבד מהפיצוי שחושב על ידי המומחה. מבין שלשת הפרמטרים (משך נישואין ארוך, פער משמעותי בשכר והיותו של אחד הצדדים בן זוג ביתי לעומת בן זוג קרייריסט) במקרה זה התקיימו רק שני פרמטרים. האשה כלל לא היתה בן זוג ביתי אלא עבדה ואף התפתחה מקצועית (לימודים ותארים בתחום החינוך) במהלך הנישואין. הבעל לעומת זאת לא היה מלומד ועבד בעסק משפחתי שבשליטת אביו ורק משום כך שכרו היה גבוה. לכן נפסקו פיצויים בגובה נמוך באופן משמעותי ממה שהמומחה מטעם בית המשפט קבע.